גיל ההתבגרות –
פיתוח זהות עצמית מול כינון קשר משמעותי עם ההורים

ניסיון לתחום את תקופת ההתבגרות בשנים,מעלה שגיל הכניסה להתבגרות השתנה והיום,קובעים המומחים, הוא מתחיל בסביבות גיל תשע (כן!) ומסתיים אי שם בסביבות גיל עשרים ושתיים . וזאת, לעומת ההגדרה הגילאית בעבר, שהתייחסה לגילאי שתיים עשרה עד שמונה עשרה.

אחד המאפיינים של גיל ההתבגרות הוא הרצון להיפרד רגשית מההורים ולנתק את יחסי התלות בהם, עד ליצירת עצמאות מכסימלית.
תהליך ההתבדלות של ילדינו מאיתנו מתחיל למעשה כבר בתקופת הינקות, כאשר התינוק מתחיל לתפוש עצמו כיחידה נפרדת מאימו וכישות העומדת בפני עצמה. זאת בניגוד למצב הראשוני בו חווה הוא את עצמו ואימו כישות אחת, כשאימא ,או מבוגר אחר, סיפקו לו את כל צרכיו והוא היה תלוי בהם לחלוטין. חלק מהרצון ליצור מובדלות כזאת הוא פיתוח זהות אישית, מן היבט הקוגניטיבי ומן ההיבט הרגשי.

משברי זהות מתרחשים בכל פעם שמתחולל שינוי משמעותי בתפקידו ותפקודו של האדם. אולם, משבר הזהות המתרחש בגיל ההתבגרות הוא החשוב והמכריע בחיינו, ולכן, היכולת לפתור משברי זהות במהלך החיים תלויה מאד במידת ההצלחה של יצירת הזהות העצמית בגיל ההתבגרות. ככל שמבנה העצמי מפותח יותר, כך האדם יהיה מודע יותר לייחודיות שלו במקביל לדומה בינו לבין אחרים ולצדדים החזקים והחלשים שבו. כשמבנה הזהות העצמית חלש, הרי שהאדם יהיה מבולבל יותר בקשר למובחנות בינו לבין האחרים ויזדקק להערכה וגיבוי ממקורות חיצוניים. ובמילים אחרות, כאילו לא די בכל השינויים שחווה המתבגר בתחום הביולוגי, הפיזיולוגי-הורמונאלי, הוא חווה גם שינויים משמעותיים בתחום הרגשי שחלק מהם הוא גיבוש הזהות העצמית.
כל אותם שינויים קשורים אחד למשנהו וביחד עלולים ליצור בלבול, חרדה והמון חוסר אונים בקרב המתבגר, שחש מוצף בשינויים, לעיתים חדשים ומאיימים.

פיתוח זהות אישית בא לידי ביטוי בהיבטים קוגניטיביים ורגשיים:
היבט קוגניטיבי- תפישת המתבגר את עצמו, עולמו ועתידו כבוגר ומבוגר. זאת ביחד עם רצונו להגיע להבנה כי הוא אדם ייחודי ובעל רצונות עצמיים, נפרד מהאחרים, בייחוד אלה החשובים לו.

היבט רגשי- אותו חלק בנו המנסה להשלים ולקבל עצמו על כל מרכיביו. זהו תהליך ממושך שיכול להיות מלווה גם בבלבול רב, חוסר בטחון וחרדה מסוימת.

חלק מרכישת הזהות העצמית הוא הרצון ברכישת עצמאות. עכשיו, כשהמתבגר כבר אינו תלוי בהוריו כפי שהיה בילדותו המוקדמת, הוא מבקש להרחיב את גבולות עצמאותו ולקבל החלטות הנוגעות לו בכוחות עצמו, מבלי אותה עזרה מהוריו.
אולם, במקביל הוא חושש, שכן, הניתוק מהתלות בהורים משמעו שעליו לשאת בתוצאות הכרזת העצמאות שלו. ואם יכשל, מה יאמרו הוריו? אותם הורים שמהם הוא רוצה להינתק.. אלא שהקושי להיות עצמאי ,נובע גם מתגובותינו כהורים, המנסים לעתים למנוע או להשהות את תחילתו של התהליך. למה? מתוך חשש ודאגה לשלום המתבגר שרק אתמול היה עוד “התינוק המתוק שלומד ללכת”.. ולעתים מתוך חרדה “לאבד” את הילד ולהרגיש מיותרים ולא נחוצים עוד בחייו.

יש לזכור כי קבוצת השווים ,אותם חבר’ה הסובבים את המתבגר, מהווים לגביו קבוצת תמיכה ושותפות כמו גם מודל לחיקוי והזדהות. שהרי המתבגר המצוי מורד בהוריו, במערכת המשפחתית, ו”מחליף” אותם בקבוצת הגיל שלו.
אותה קבוצת מתבגרים שחווה כמוהו את משבר הזהות העצמית.
אותה קבוצת גיל שמקבלת אותו אליה ,תומכת, מזדהה ומפרגנת.
אותה קבוצת גיל שאת ערכיה ונורמות ההתנהגות שלה נוטה הוא לאמץ בחום רב (מבלי לוותר על ייחודו האישי). למעשה עליו ליצור מחדש את תחושת ההשתייכות לה זקוק, ולמלא את החלל שנפער בו משהחליט להיפרד מהוריו (במובן של יצירת זהות עצמאית ויציאה לעצמאות).
החברים הופכים אפוא לדמויות המשמעותיות בחייו ומשמשים לו כעין מראה, המאפשרת לו לבחון את עצמו טוב יותר. כך הוא זוכה גם ליצירת קשרים המובילים להתנסויותיו המיניות הראשונות.
יחד עם זאת, חשוב מאוד שנכיר בכך שבמהלך שנות צמיחה אלו, ילדים מתבגרים עדיין זקוקים להיקשרות עימנו, אף יותר מהצורך שלהם בעצמאות! עצמאות אמיתית היא הפרי של היקשרות בטוחה. הורים רבים טועים בראותם את התלות של ילדם בחבריו כעצמאות אמיתית. אם החיבור של מתבגר להוריו נחלש וההיקשרות החזקה ביותר היא לחבריו, הילד ה”עצמאי” שתראו אינו עצמאי באמת, אלא תלותי בחבר’ה. הוא יחקה את ההתנהגות והלבוש שיזכו אותו בהכרתם. לתלות זו יש השפעה מרחיקת לכת על יכולתכם לכוונו או להשפיע אליו. המאפיין ההתנהגותי הראשון שניתן להבחין בו אצל מתבגר המכוון כלפי חבריו הוא התנגדות חזקה מאוד לרצונותינו כהורים. כאשר מתבגרים מביעים חוצפה, התנשאות, אגרסיביות, וכיו”ב מולנו כהורים – זהו סימן להיחלשות החיבור איתנו. התגובה הראשונית והחשובה ביותר למצב זה היא לחזק מחדש את הקשר: להמשיך להיות בסיס בטוח ויציב עבורם, ולשדר חום, קבלה והזמנה לקרבה ללא תנאים. בנוסף, עליהם לחוש כי יש ביכולתנו לשמוע את דעותיהם ורעיונותיהם האישיים, מבלי לשפוט אותם.

אז מה כדאי לנו כהורים?

  1. להכיר בחיוניותו של תהליך ההתבדלות של המתבגר מאיתנו ולהיות מוכנים לקראתה.
  2. להעביר באופן הדרגתי את האחריות לעיצוב הזהות הבוגרת אל המתבגר.
  3. לשמור על איזון בין אחריות וסמכות הורית לבין מתירנות.
  4. לדעת כי קונפליקטים ברמה סבירה הם חלק מהתפתחות יחסי הורים-מתבגרים לקראת מערכת יחסים חדשה.
  5. להאמין בילדינו ובמערכת היחסים שפיתחנו עימם בטרם ההתבגרות כבסיס קבוע, מתמשך וקיים עבורם, ועם זאת לקחת אחריות תמידית על שמירת ההיקשרות עם עימם.
  6. לבחון היטב את עברנו, נערותנו אנו והיחסים עם הורינו, בכדי להבין טוב יותר את ההורות ולהימנע מהשלכות אישיות.

החברה המודרנית מעודדת הורים להעניק למתבגרים יותר מידי חופש ומרחק מהמשפחה. אלא שבפועל, עד שילדים מגיעים לבגרות אמיתית, הם זקוקים למערכת יחסים קרובה עימנו ומוגנת מה”חבטות” של קבוצת השווים, אשר לעתים מקבלת ולעתים פוגעת! כנון מערכת יחסים שכזו תאפשר למתבגר את אותה יציאה אל העולם הרחב והתנסות במגוון החוויות הנקרות בדרכו. התנסות זו מתאפשרת דווקא כשברקע נמצאת מערכת התמיכה המשפחתית המקבלת – זו המאפשרת לנוח מחוויות אלו, לקבל כוחות, ושוב לפרוש כנפיים.


שלכם ובשבילכם,
רויטל רגב.