חמלה בטיפול וטיפוח חמלה עצמית

מהי חמלה?

חמלה משקפת עמדה מיטיבה כלפי העצמי או האחר הסובל, ונכונות להקל על סבלו במידת האפשר. על בסיס רעיון זה פותח המושג “חמלה עצמית” והוצע כחלופה ל “הערכה עצמית” (המבוססת על השוואה חברתית וחוויות הישג והצלחה). חמלה עצמית אינה מתמקדת בהבלטת הצלחות וכישרונות או בחיפוש חיזוקים חיוביים מהסביבה, כי אם ביחס מיטיב של האדם כלפי עצמו שאינו תלוי בהישג או אי הישג ואינו מותנה בקבלה של הסביבה או בשיפוט חברתי. יחס של חמלה עצמית הוא מתוקף היותנו בני אנוש ולא מתוקף היותנו “מוצלחים ומצליחים”..  מכאן שחמלה עצמית מהווה בסיס יציב יותר לדימוי העצמי ולמערכת הרגשית. המחקר בשדה החמלה מראה כי אלו אשר ניחנו ברמות גבוהות של חמלה עצמית חוששים פחות מכישלון, מתמודדים עימו טוב יותר במידה והוא מתרחש, ונכונים במידה רבה יותר להתמודד שוב עם האתגר. חמלה עצמית מאפשרת אפוא תחושה של יציבות רגשית, ובכך מהווה מקור לחוסן נפשי. לחמלה יש השפעה רבת עוצמה לא רק על מי שזוכה להתייחסות החומלת, אלא גם על מי שחווה רגשות של חמלה כלפי האחר. מחקרים מדעיים מעידים על כך שחמלה תורמת לבריאות מיטבית, מאריכה את תוחלת החיים, מאזנת יתר לחץ דם ותורמת לרווחה ולאיכות חיים טובה יותר. עם זאת, לא רק החמלה שאנו מקבלים וחווים תורמת לחוסן, אלא גם החמלה שאנו עדים לה משפיעה עלינו לטובה. החמלה מתפשטת כמו מעגלים במים ועוברת מאדם לאדם. החמלה מדבקת..

ישנם שלושה היבטים של חמלה:

1.היבט רגשי: “אני מרגיש/ה אותך”

2. היבט קוגניטיבי: “אני מבין/ה אותך”

3. היבט התנהגותי, המדרבן למחוייבות להקל על האדם הנתון במצוקה.

כיצד מתבטאת חמלה בטיפול?

חמלה נובעת למעשה מתוך אמפטיה, אשר מתבטאת במתן הד בתוכנו למתרחש בליבו של זולתנו. אמפטיה פירושה השתתפות בתהליכים רגשיים המתרחשים בעולמו של הזולת. זו היכולת להתייצב לצד האחר ולנסות לקלוט בצורה ברורה תהליכים פנימיים בקרבו. זהו ניסיון לחוש את מה שחש, לראות דרך עיניו, ולשמוע דרך אוזניו, כדי להבין ולהכיר את נקודת מבטו. לשם כך יש להניח בצד את השיפוטיות, לזהות את רגשות האחר מבלי להזדהות עימם, ולבטאם באופן שהצד השני ירגיש מובן. אלא, שבחמלה קיים היבט מעשי שאינו קיים באמפטיה. החוויה האמפטית הינה תנאי הכרחי, אך לא מספיק לעשיה מתוך חמלה. בהעדר מענה חומל האדם עלול להרגיש שמה שעובר עליו הוא חסר משמעות לאחרים ושהוא אף נטל לאחרים. תחושה זו היא אחד הגורמים המנבאים דכאון ומעלים את הסיכון לאובדנות. הידיעה שיש מסביבנו אנשים שמקבלים אותנו וקשובים לנו נוסכת ביטחון והיא חשובה במיוחד בעתות מצוקה. בתהליך טיפולי נכון ומיטיב, האפשרות לשתף בכאב מפחיתה בדידות ומאפשרת לאדם למצוא איים של בטחון, כך שיוכל ליהנות מרגעי חסד גם במצבים בהם “פתרון” אינו בנמצא. הידיעה כי המטפל/ת אינם נבהלים מעוצמת הכאב או מנסים לשנותו, מסייעת למטופל להתבטא ביתר חופשיות, ולפתח בהדרגה סובלנות כלפי מצוקותיו האישיות. כשמטופל מרגיש שמתעניינים בו באמת ומבינים את כאבו ללא שיפוטיות, הוא פתוח יותר לחמול על עצמו ולקבל את מציאות חייו. זהו כוחו של הלב החומל..

“חמלה” או “רחמים”?

השיח המקצועי ממעט להתייחס לחמלה, ונראה כי אחת הסיבות לכך היא הבלבול בין חמלה לרחמים. שני המושגים הללו קרובים זה לזה. למעשה כשאדם פוגש את כאבו של הזולת עם פחד, אלה רחמים, ואילו כשהאהבה נוגעת בכאבו של הזולת אנחנו מדברים על חמלה. ברחמים יש לרוב גם הרחקה, התנשאות ופטרונות. האדם המרחם שם מחיצה בינו לבין האדם הנתון בסבל ועסוק יותר בהרחקת המצוקה שלו עצמו מאשר בחיפוש אחר מענה לצורכי הזולת. החמלה נוגעת בעולמו הפנימי של הזולת מתוך אכפתיות ומתוך ידיעה שיש בעולמו, כמו בעולם שלי, כאב. חמלה שיש בה השתתפות בצער הזולת יוצרת קשר ומפחיתה בדידות, בעוד שרחמים מבודדים ומרחיקים. ברחמים יכולה להיות התבוננות מבחוץ, מעמדת יתרון, לעתים אף התנשאות כאמור, המעמיקות בדידות. יש לציין כי החמלה אינה מתבטאת בהכרח ברכות או ב”נחמדות” – היא יכולה להתבטא גם במאבק עיקש על זכויות שנרמסות וביצירת תנאים של ביטחון עבור האחר. כשאנחנו חומלים על מישהו, מועבר מסר של שותפות ודיאלוג. החמלה, אם כן, נובעת מקבלת האחר כפי שהוא מעומק הלב, ומהיותנו שם עבורו מתוך רגש של פתיחות וקבלה.

אז כיצד מתבטאת חמלה עצמית?

חמלה עצמית היא חמלה המופנית פנימה, מעצמנו אל עצמנו. לחמלה זו שלושה מרכיבים:

  1. גישה מיטיבה כלפי עצמינו: סובלנות ביחס למצוקות, חולשות ופגמים שאנו רואים בעצמינו. מדובר על הנכונות לקבל את רגשותינו ולטפל בהם, לעומת הנמכה עצמית וביקורת במצבים של כאב/כשלון.
  2. “חלק בעולם” – החיבור לאנושיות המשותפת: ההכרה בכך שכולנו בני אנוש, וכוחותינו מוגבלים… חוויות קשות הן חלק אינטגרלי מחיינו. מדובר על תחושת מחוברות ליתר האנושות, בשונה מנבדלות (בידוד ונתק מול יתר העולם).
  3. קשיבות (“מיינדפולנס”): מאפשרת לנו להטות אוזן למתרחש בעולמינו הפנימי ולזהות את קשיינו מבלי להזדהות עימם. מאידך גיסא, מבלי להתעלם מהם/להדחיק/לברוח. חמלה עצמית היא נתינת הרשות להרגיש את מה שאנו מרגישים ופתיחת מרחב פנימי מתוך מודעות קשובה וחומלת, המובילה אותנו לזהות טוב יותר את רגשותינו מבלי להזדהות עימם. החמלה מאפשרת אפוא תיקון במערכת היחסים שלנו עם עצמינו ועם קשת רגשותינו, עם ה”יש” ועם ה”אין” שאנו חווים בחיינו.

זיהוי של רגשות כמו: כעסים, פחדים, עצב או קנאה מאפשר ויסות טוב יותר שלהם. כאשר אנו נפתחים להתבוננות ברגשותינו ומזהים אותם מבלי להישאב לתוכם, מתרחש מאליו תהליך של טרנספורמציה. תהליך זה מפנה מרחב ליותר שלווה פנימית ונדיבות מול עצמינו ומול הזולת. החמלה כלפי עצמינו מאפשרת לנו גם לפגוש את תהליכי ההשתנות שלנו לאורך מעגל החיים באופן שונה. חמלה וחמלה עצמית שזורות זו בזו, והשילוב ביניהן מנבא חוסן לאורך מעגל החיים. כשאנו זוכים לחמלה לאורך זמן (כמו בתהליך טיפולי), נלמד בסופו של דבר ליישמה גם פנימה – כלפי עצמינו.

ולסיכום.. מה שאנו דוחים שם בחוץ הוא מה שאנו דוחים בתוך עצמינו. כמידת החמלה שיש לנו כלפי עצמינו – כך גם מידת החמלה שתהיה לנו כלפי אחרים.

שלכם ובשבילכם,

רויטל רגב.