אובדנים ופרידות – איך ממשיכים משם?
על עיבוד תהליך אבל וצמיחה ממנו

אבל הוא צער נפשי עמוק בעקבות שכול או אובדן אחר, והוא פוקד כל אחד מאיתנו במהלך החיים. כל אובדן מעורר תחושות של צער וכאב, ובייחוד אובדן של אדם קרוב (בין אם מדובר בפרידה או חלילה במוות). אבל וטראומה קשורים זה בזה: כל חוויה של אובדן כוללת במידה מסוימת גם מרכיבים טראומטיים, ובכל טראומה יש מרכיב משמעותי של אובדן.

אופני ההתאבלות משתנים מאדם לאדם ומתרבות לתרבות. בדרך כלל, כל אופני ההתאבלות כוללים תחושות של אובדן המתבטא בתחושה של חוסר ובגעגועים לאדם שאבד. האבל אינו מסתכם בהרגשה אחת ויחידה אלא מורכב ממגוון רחב של רגשות ושל תחושות, ולכל אדם דפוס האבל המיוחד לו. יש החשים ריקנות, חסר תקווה/ענין, כאילו חלק מהם עצמם הלך לאיבוד; אחרים עשויים לחוש אובדי עצות אל מול המשך החיים ואף קושי להגדיר עצמם ללא האדם שאבד, תוך נטיה לעשות לו אידאליזציה; בקרב רבים מלווה האבל בתחושות פיזיות כגון: מועקה בחזה, חוסר תיאבון, כאבי ראש או בטן או כאבים כלליים באזורים אחרים בגוף. לעיתים, גם כשעבר זמן רב מרגע האובדן, האדם עלול לחוש את הכאב בגינו בעקבות “טריגרים” שונים, כדוגמת תמונות, שירים ומקומות המזכירים לו את יקירו שאבד.

בשלבים הראשונים שלאחר האובדן תחושת האבל חזקה במיוחד. בחלוף הזמן הכאב העצום מפנה את מקומו לאופני התאבלות מכאיבים פחות, דרכם אנו זוכרים את האדם האהוב.

כמו בכל חוויה נפשית, מתקיימים יחסי גומלין בין המאפיינים האובייקטיביים – המאפיינים של ההתרחשות החיצונית (מאפייני האובדן) – לבין המאפיינים הסובייקטיביים – המאפיינים האישיים של האדם החווה אותם, שעלולים להקשות על היכולת להתמודד עם אובדן, כגון: מאפייני הקשר עם האדם שאבד; מידת המוכנות הטבעית של האדם להתמודדות עם מצבי דחק; היסטוריה של אובדנים קודמים ושל טראומות קודמות; מידת התמיכה שהאדם מקבל במשפחתו וברשתות החברתיות שלו ומשברים נוספים שאיתם מתמודד האדם תוך כדי ולאחר האובדן.

הגורם המרכזי ביותר המסייע בהתמודדות עם אובדן הוא התמיכה הבין-אישית והחברתית שיש לאדם, שלעתים אינה טריוויאלית.

חמשת שלבי האבל:

ההתמודדות הרגשית עם בשורה קשה של אובדן דורשת מעבר דרך חמישה שלבים, כאשר לכל שלב ישנה משמעות ולא ניתן לדלג על אחד מהם.. אם האדם לא השלים התמודדות עם שלב מסוים, הוא אינו בשל לעבור לשלב הבא. כל שלב מכיל בתוכו גם את שאר ארבעת השלבים:

שלב 1 – הכחשה ובידוד (“זה בטח רק חלום..”)
בשלב זה התחושה היא כי נפלה טעות. תגובה זו מהווה כמעין בולם זעזועים שהאדם זקוק לו עם קבלת הידיעה הקשה. ההשהיה שבהכחשה מאפשרת לאדם מעין פסק זמן לאסוף את עצמו, לגייס כוחות, ובהדרגה להחליף את ההכחשה במנגנוני הגנה פחות קיצוניים, שיאפשרו בהמשך הבנה וקבלה של המצב, גם אם בצורה חלקית. ההכחשה היא לרוב הגנה זמנית המבטאת את הקושי להתמודד עם המציאות.

שלב 2 – כעס (” למה דוקא לי זה קורה?”)
בשלה השני ההכחשה מפנה את מקומה לרגשות קשים של כעס, זעם, קנאה ושנאה. זהו שלב קשה מאוד להתמודדות, גם עבור סביבתו הקרובה  של האדם שחווה אובדן, שכן, הכעס מופנה החוצה, לסביבה, לעתים בצורה שנראית שרירותית וחסרת הבחנה. הבנה וקבלה של הזעם מצד הסובבים יעזרו להתמודדות בכיוון של השלמה, כאשר תגובה הפוכה מצד הסביבה תפחית את הסיכוי להשלים עם המצב ותגרום לתחושות של בדידות.

שלב 3 – מיקוח (“אני אעשה הכול, רק תחזיר לי את…”)
האדם מבטא את רצונו לדחות את הקץ בהתמקחות, בניסיון למנוע את הבלתי נמנע. ההתמקחות כוללת בדרך כלל התחייבות ל”תשלום” כלשהו מצד האדם בתמורה לדחיית גזר הדין, או למילוי משאלתו.

שלב 4 – דיכאון (“מה הטעם לחיי בלי…”)

תחושה חריפה של אובדן, המשתנה בחומרתה מאדם לאדם, מחליפה את הכעס וניסיונות המיקוח. מופיעות מחשבות עגומות על העתיד, רגשות של אשמה ובושה, כשלון והחמצה. הרגשת הדיכאון היא עיבוד רגשי חשוב של המצב, המסייע לתנועה בכיוון של קבלה והשלמה. לא מומלץ לעודד ולשכנע את האדם ש”יהיה בסדר” כי אם לסייע לו בהקשבה, הבנה ונוכחות. לעיתים, מלוות את ההתמודדות תחושות אשמה כבדות: האדם חש שלא עשה מספיק לעזור ליקירו שכבר איננו, שלא הביע את אהבתו הרבה כלפיו כשעוד היה ניתן וכיו”ב.

שלב 5 – קבלה והשלמה
אם הסתייע בידו של האדם לעבור בתמיכת הסביבה את שלבי ההתמודדות הקודמים, יופיע שלב של קבלה והשלמה. בשלב זה מתרחש ויתור על המאבק נגד הגורל. המתאבל כבר מסוגל לבטא מגוון של רגשות שחווה בשלבים הקודמים, ולשחרר בעוד רובד את מושא הפרידה. חשוב להבחין בשלב זה בין ייאוש וכניעה לבין השלמה וקבלה.

פרידה מבן-זוג ובניית ה”אקס המיתולוגי”

אין ספק כי סיום קשר הזוגי, היא אחת החוויות הקשות שעובר האדם בעידן המודרני. בין אם מדובר בצד ה”עוזב” או ה”נעזב” ואף אם ההחלטה משותפת ובהסכמה מלאה, הרי שמתלוות להחלטה ולביצועה רגשות עזים ומורכבים כמו חרדה, דכדוך, תחושת כישלון ורגשות אשם. במקרים של גירושין, וכאשר מעורבים ילדים בפרידה, ההחלטה קשה אף יותר, וההתלבטויות סביב הסדרי הראייה והמשך הקשר עם שני הצדדים, מוסיפות לחץ רב לסיטואציה הקשה ממילא.

ברמה הפסיכולוגית תהליך עיבוד האבל דורש מאתנו כוחות רבים. לכן, לעתים, כשהפרידה מבן הזוג נחווית כקשה מנשוא, על אף שקבלנו כביכול (שכלתנית..) את עצם סיומו של הקשר הזוגי, ישנה נטיה להמשיך ולשמר קשר עם האובייקט האבוד. הכוונה היא ליצירת מעין “פסאדו-זוגיות”, הכוללת: מעקבים ברשת אחר הפרטנר האבוד, השוואת דייטים חדשים אליו, ניסיונות נואשים ליצירת קשר עמו ושכנועים למה להישאר בקשר ועוד. כך נוצרת בעצם פיקסציה (קבעון) על “האקס המיתולוגי”: תקיעות רגשית שנובעת מן הקושי לשחרר את הקשר שהסתיים ואינה מאפשרת להתקדם הלאה למערכת היחסים הבאה. בניית הדמות של האקס המיתולוגי מחייבת שימוש במנגנוני הגנה כמו הכחשה, הדחקה ואידיאליזציה נוסטלגית, מה שמשאיר בצד את שלל הקשיים בעטיים הסתיים הקשר.

פרידה מבן זוג קשה לכולנו, אך חלקנו חווים את הפרידה כפגיעה נרקיסיסטית קשה במיוחד המלווה בזעם נרקיסיסטי. במקרים אלה הפרידה נחווית כפגיעה אנושה בשורשי העצמיות שאינה ניתנת למחילה בקלות… במקום להתאבל על הקשר ולהמשיך בחיים, מפנה הנרקיסיסט את כל האנרגיה לפגיעה בבן/ת הזוג לשעבר. רגשות השנאה הקשים ביותר, לצערנו, נוכחים בין אהובים לשעבר. בין יתר ההתנהגויות ניתן לצפות במקרים אלה להתפרצויות זעם קיצוניות כלפי בן/בת הזוג, הטרדות ומעקבים, הטחת האשמות חסרות שחר, פגיעה ברכוש, איומים ובמקרים קיצוניים אף פגיעה גופנית.

הבשורה הטובה היא שפצעים נפשיים של פרידה מגלידים. השאלה היא עד כמה קיימת בנו הנכונות לשאת את הכאב שכרוך בפרידה מבלי לתרגם אותו לסבל. יש הבדל גדול בין כאב לבין סבל: כאב מתייחס לתהליך עיבוד ה”אין”, התמודדות עם מה שאבד לנו ולא ישוב. מדובר בתהליך פסיכולוגי בריא, שבסופו של יום ניתן גם ללמוד ממנו לא מעט. סבל, לעומת זאת, מתייחס להתנהגויות שאנו נוטים אליהן כדרך להירגע מהכאב הנפשי הכרוך בפרידה. התנהגויות לא-יעילות כאלה כוללות שתיה/עשון מופרזים, נטיה לפתח אהבה אובססיבית כלפי האקס, וכניסה למעגל של פרידה, חזרה ופרידה. סבל מרחיק אותנו מהפרידה ויש בו מעין דחיית הקץ.. אלא שלמעשה הוא מעצים את הכאב הלא מעובד בסופו של דבר ומקשה על הפרידה.

הטיפול הפסיכולוגי בהתמודדות עם אובדן מסייע בעיבוד חוויית האובדן והפרידה, וניתוח מערכת היחסים של המטופל עם מושא הפרידה באופן שיביא להשלמה וסגירת מעגל פנימית. מטרת הטיפול היא לסייע בהתמודדות אדפטיבית עם תהליך הפרידה. במקרים של אבל כבד, מטרת הטיפול היא לסייע בחזרה למהלך חיים תקין וחיבור לתחושת המסוגלות והמשמעות לחיים.

שלכם ובשבילכם,

רויטל רגב.