על הנטייה לריצוי והקושי להגיד "לא"

נתינה ומצפוניות הן תכונות יפות, ועל כך נסכים כולנו, אלא שהשאלה היא עד כמה הן מגיעות ממקום של בחירה אמיתית, או מתגובת ריצוי אוטומטית. שורש הדפוס הינו בילדות המוקדמת ( אלא מה?!), במהלכה עלולה להתפתח הקשבה של הילד החוצה, על חשבון ההקשבה פנימה, לעצמו. מתקיים שם תהליך של קליטת ציפיות ההורים והיענות להם, על חשבון התפתחות העצמי. לעתים המקור הינו 'שימוש' של ההורה בילדו באופן נרקיסיסטי.

מדובר כמובן באיזון עדין הדרוש לנו, בין רצוננו האישי לבין צורכי הכלל, ביחוד אלה הקרובים והחשובים לנו.

מהו דפוס הריצוי ועל מה בעצם נשען?

האדם המרצה אינו מסוגל להגיד "לא" לצד השני, מתוך תחושת חסר אונים המולידה פעמים רבות תחושת אשמה גדולה ומכסה על דימוי עצמי נמוך ושברירי. הפחד הבסיסי הוא לאכזב, להכעיס ולאבד את אהבת הצד השני, גם אם מדובר ב"אהבה" מדומה של אנשי מכירות…

מדובר בעצם בסוג של חרדה הרסנית, המונעת מהאדם להקשיב ולממש את רצונו האמיתי מול האחר. כלפי חוץ אנו נראה אדם קשוב, ערכי, בד"כ עם יכולת הקשבה מצוינת הממעט לכעוס (שמא יכעיס…). אדם זה יגלה, לרב, היענות עיוורת לרצון האחר גם על חשבון רצונו הפנימי.

הצורך הכפייתי לרצות יכול להתבטא גם בלקיחה של מחויבויות רבות על עצמינו, מתוך הצורך לקבל אישור והכרה מהסביבה, ותחושה של העדר "ראויות" (קרי, "לא מגיע לי" ).

מה בעצם תפקיד הריצוי בחיינו?

אנשים אלה גדלו למציאות בה אולצו למעשה לנהוג כבוגרים טרם זמנם, והפכו לילדים 'הוריים'. מדובר בהיפוך תפקידים שדרש מהם לקרוא את צרכי הוריהם ולהיענות להם בשלב מאוד מוקדם, על מנת לשמור על ההורה/ים שהתקשו בתפקידם. בכך למעשה נגזלה מהם ילדות מיטיבה.

מצב זה מפריע לילד בגיבוש ה'עצמי' האמיתי והייחודי שלו, כך שהוא נאלץ לייצר 'עצמי כוזב', כזה שחש את הסביבה יתר על המידה ומתכחש לעצמו ולרצונותיו האמיתיים. הילד, אם כן, מאבד את זהותו ומפקפק ברצונותיו הפנימיים.

במצבים קיצוניים וטראומטיים של התעללות ופגיעה נפשית, הריצוי הילדי מהווה כמעין "פתרון" הישרדותי של הילד מול ההורה, מתוך מטרה למנוע כביכול פגיעות נוספות בו. אסטרטגיה זו נעשית סוג של טבע שני גם בבגרות, ויכולה להתבטא גם בחנופה כדפוס קבוע של האדם המרצה מול הזולת. מדובר בעצם בדפוס הגנתי של האדם המרצה, המסתיר כאב רגשי גדול שאינו מעובד – אותו כאב על חסר יכולתו כילד להביע את רצונותיו האמיתיים ולנהוג לפיהם.

במצבים קיצוניים של ריצוי, האדם יתקשה לפתח קשרים אינטימיים עמוקים, מאחר ולמעשה איש אינו מכירו באמת ולעומק..

אז מה קורה בטיפול?

בתהליך טיפולי משמעותי המטופל נפגש עם אותו כאב עמוק, במטרה לעבדו בתהליך של אבל על הילדות האבודה, על החסכים הגדולים מתקופת הילדות שהפכוהו לילד הורי ולמבוגר עם נטייה לריצוי. כל זאת במטרה לקבל יותר דרגות חופש ולצאת מבית הכלא הפנימי של עצמו.

שלכם ובשבילכם,

רויטל רגב.

.