מיהי האימא הטובה דיה? על הקשר אם-תינוק

חלק בלתי נפרד ממוסד האמהות הוא רגשי האשם הנלווים להפיכתה של אישה לאם. רגשי אשם המתייחסים למידת כשירותה להיות אמא טובה ,על פי הקריטריונים המקובלים כיום.

אמא טובה שתאהב, תטפל, תדאג, תטפח, תתמוך ותציל את ילדיה היקרים מכל צרה. אבל, איך עושים זאת כשצריך גם לעבוד, לפתח קריירה, להיות רעיה ומאהבת ועוד תפקידים רבים ומגוונים?

ויניקוט, פסיכואנליטיקאי מפורסם, שכתב רבות על יחסי אמהות-ילדים טבע מושג חשוב הנקרא:" אם טובה דיה" – אמא שמסוגלת להתאים עצמה לצרכים המשתנים של תינוקה באופן טוב ומספק דיו להתפתחותו הנפשית התקינה.

ויניקוט כינה את השלב הראשון בחיי התינוק, כשלב התלות המוחלטת. מבחינתו לא מדובר בשלב זה עדיין על "תינוק", אלא על יחידה אחת שנקראת: "אם-תינוק". התלות של התינוק באימו היא מוחלטת, שהרי אינו מסוגל עדיין ליידע את הסביבה בדברים להם זקוק. הוא נמצא בעמדה בה מסוגל רק ליהנות או לסבול. באמצעות האמפתיה וההיענות של האם אליו הוא יקבל, או שלא, את שנחוץ לו.

על פי וינקוט המושג "החזקה", מתאר את מעשי האם בשלב זה: החזקה נכונה שעושה האם אינה מבוססת על "טכניקה" אלא על התכוננות אמפתית מיוחדת ומותאמת לצרכי התינוק – המשך לחוויה המיטיבה שחווה התינוק ברחם.

מה כולל המושג "החזקה"?

מגע מותאם ורגיש לעור התינוק.
שמירה על טמפרטורה נכונה.
רגישות ויזואלית, רגישות והגנה פיזיולוגית.
כל מערך הטיפול בתינוק ביום ובלילה.
החזקה נכונה לוקחת בחשבון שלתינוק אין שום ידע על קיומו של העולם סביבו.
החזקה נכונה, אינה יכולה להיות זהה עבור שני תינוקות, כיוון שאין שני תינוקות זהים. ולכן היא אמורה להשתנות בהתאם לשינויים היומיומיים בצרכי התינוק.

מה קורה כשאין "החזקה"?

כאשר החזקה אינה מתקיימת כראוי יחוש הילד בבגרותו חרדה, מצוקה וחוסר בטחון. הבריאות הנפשית של התינוק תלויה באותה החזקה ראשונית: כשהיא מתקיימת באופן הנכון – היא אינה מורגשת. הכול קורה בצורה נכונה, כך שהתינוק אף אינו מודע לכך שמטפלים בו. הוא רק מרגיש שטוב לו. אם התינוק מתחיל להיות מודע לטיפול בו – משהו לא טוב קורה… יש להסתכל על התינוק כעל אדם לא בשל שכל הזמן נמצא על סף חרדה בלתי נסבלת, ורק במידה והגורם המטפל בו (לצורך העניין, האם) יכול לשים עצמו במקומו ולדעת מה הוא צריך – הוא מרחיק ממנו את החרדה הזאת. במילים אחרות, הוא צריך להיות ברצף של קיום כאשר כל קטיעה של הרצף מעוררת חרדה. עפ"י ויניקוט, במצב של פסיכוזה (מה שקרוי "שיגעון"), משהו השתבש בשלב של התלות המוחלטת.

בשלב האחרון של ההיריון, כמו גם לאחר הלידה, האם נמצאת במצב שקרוי "עיסוק אימהי ראשוני" – היא מפנטזת בתוכה את התינוק, חווה אותו, חולמת אותו. נשים נולדות עם היכולת הזו.

האימא האמפתית משתמשת בחוויה שלה כתינוקת, בתינוקת שבתוכה, ולכן היא מאוד רגישה, פגיעה ותלותית בשלב זה. היא חשה את התינוק מתוך חווית הינקות שלה עצמה. תפקיד האב בשלב זה (וזה לגברים שבינינו) הוא לעשות החזקה לאם, רעייתו, בכדי שהיא מצידה "תתמלא", ותוכל לספק את צרכי התינוק!

בתקופה הקריטית שלאחר הלידה, רצוי שבן-הזוג יאפשר לאם את מה שהיא אמורה לאפשר לתינוק. זאת אומרת : להכיל אותה, לתמוך בה, להרגיע ופשוט להיות שם עבורה.

למה? כדי שהיא תוכל להיות "מתודלקת" כך ותאגור כוחות להמשיך את המסע הלא פשוט של האמהות החדשה מול תינוקה. אז מה קורה, תשאלו בצדק, אצל נשים חד-הוריות? רצוי מאוד שתהיה שם דמות שתמלא אחר הצרכים הללו של האם הטריה, בין אם מדובר באימא, אחות או חבר/ה. מדובר בתקופה לא פשוטה, ששואבת מן האם לא רק את החלב, אלא גם את כל כוחותיה… ומסיבה זו נחוצה לה מאוד אותה החזקה.

שלכם ובשבילכם,

רויטל רגב.