החיים אחרי הלידה – על ההיבט הפסיכולוגי של האמהות

“חיינו נפתחים באובדן: אנו מושלכים מן הרחם בלי דירה או כרטיס אשראי, בלי מקום עבודה או מכונית. הננו תינוקות מייבבים, חסרי ישע,היונקים מן השד או בקבוק, כמהים למגע יד אוהבת. אמא מתייצבת בינינו לבין העולם…”. כך פותחת ג’ודית ויוריסט את ספרה: “החיים: אבדות הכרחיות ויתורים גורליים”. האובדן של התינוק שמושלך מגן-העדן שברחם לעולם האמיתי הוא גם האובדן של האישה שהפכה בבת אחת לאם. תפקיד האמהות נושא בחובו אחריות עצומה, והוא אינו מסתיים לעולם.

מעבר להיריון, הלידה וגידול התינוק, המושג “אמהות” כולל בתוכו מצב נפשי ורגשי ועוד תוספת למעגל הזהות העצמית מבוססת המגדר של אישה ההופכת לאם. ברוב התרבויות המוכרות מוערכות נשים בראש ובראשונה על פי יכולתן להביא ילדים לעולם, כאשר קיים קשר הדוק בין נשיות ואמהות.

בקמרון נתפסת לידה כמילוי חובה מוסרית, ומהווה טקס מעבר אולטימטיבי מילדות לנשיות. בארצות-הברית רווחת התפיסה ש”אישה אמיתית” היא מי שילדה תינוק ובעלת התואר “אמא”. ביפן, בסוף המאה ה-19, הוצגה האמהות כמשימה קדושה, וגם בישראל של ימינו מתייסרות נשים רבות בטיפולי פריון בכדי להיות אימהות.

שיטוט מהיר בפורומים ובאתרים שכותרתן הורות, משפחה וגידול ילדים, מעלה שיותר ויותר נשים חוות את המעבר לאמהות כמשבר. סוג של אובדן זהות עצמית עצמאית ואובדן החירות האישית. למעשה, ישנן לא מעט נשים אשר מתחילות לחוות את גודל השינוי הקרב ומפתחות דיכאון כבר בהריונן. התופעה של דיכאון בהריון טרם נחקרה די הצורך, אך ידוע כי מושפעת מן השינויים ההורמונאליים הרבים שחווה האישה, כמו גם שינויים רגשיים- פסיכולוגיים.

רבות נכתב על ההיבטים הפיזיולוגיים – מעשיים של האמהות, ופחות על ההיבט הפסיכולוגי, עליו ברצוני להרחיב כאן.

תהליך היווצרות הזהות האימהית כולל שלושה מרכיבים מרכזיים: 

1. יצירת התינוק הדמיוני – שמכיל את התקוות והחלומות בצד החששות והפחדים. ככל שהאישה חשה יותר ביטחון בהריון ,כך עולה רמת החופש לדמיין את התינוק שיולד. לעומת זאת, ככל שההיריון פחות בטוח, כך מצטמצם העיסוק בדמותו העתידית של התינוק.חלק מתהליך יצירת התינוק הדמיוני הוא בעצם הדרך בה מעצבת האם את הקשרים שלה עם ילדה ובמילים אחרות, תחילתם של דפוסי התקשורת עימו.

לתקשורת זו שלושה דפוסים אופייניים: 

א. תקשורת מורחקת- המאפיינת נשים ששומרות מרחק מחוויית ההריון והאמהות העתידית.

ב. תקשורת נטמעת – המאפיינת נשים שעסוקות כל כולן בחוויית ההריון,הלידה והאמהות באופן גורף.

ג. תקשורת אוטונומית- סינתזה בין התקשורת המורחקת לנטמעת. תקשורת ביניים.

2. הלידה, ששיאה הוא הפיכת התינוק הדמיוני לתינוק אמיתי ומפגש ראשון בין האם ותינוקה.

3. בניית עתיד דמיוני לתינוק האמיתי – כל המחשבות של האם אודות עתיד התינוק: איזה מין ילד / נער / בחור יהיה? במה יעסוק? וכיו”ב.

והנה במזל טוב נולד התינוק,הלידה עברה בשלום וכולם חזרו הביתה. לכאורה הכול בסדר, אבל רק לכאורה. נשים מסתגלות באופן שונה זו מזו לתקופה שלאחר הלידה. רובן חוות שינויים קיצוניים במצב הרוח וברגשותיהן. כ-70% מהנשים סובלות מתופעת ה”בייבי בלוז”, שפירושה: דכדוך ודכאון קל המתחיל בערך בין היום השלישי לחמישי שלאחר הלידה. מאפייני ה”בייבי בלוז” לרב הינם: נטייה להתקפי בכי רבים “ללא סיבה”, מתח, קשיי שינה וריכוז וקושי לתפקד. בד”כ חולפים הסימפטומים לאחר מספר ימים, אך ישנן נשים שסובלות ממנו במשך מספר שבועות לסירוגין.

דיכאון אחרי לידה, שהוא חמור יותר, מופיע בקרב 15%-10% מהיולדות, עם דרגות קושי שונות: מדיכאון קל עד דיכאון קשה. הוא מופיע בממוצע כמה חודשים לאחר הלידה ועלול להתפרש על פני חודשים.

מה מרגישה אותה אמא טרייה? 

מצב רוח קודר, ייאוש וחוסר אונים, עייפות רבה,חוסר תאבון או תאבון מוגבר. דימוי הגוף ירוד – נשים רבות חשות כי איבדו משהו מגופן הטרום לידני. תחושת המיניות מן האישה והלאה… את מקומה ממלא הרצון להניק ולהתמסר ליצור הקטנטן והחדש. לפעמים צצות ועולות מחשבות מפחידות ביחס לתינוק ובני המשפחה, המלוות בבושה ורגשי אשם על הקושי לתפקד כאם. ישנה גם נטייה “לא לדבר” על כך, שהרי תמיד ספרו לה שאמהות היא אושר צרוף… תחושות קשות כמו שלה, אם כן, אינן “נאותות” ומרמזות, לכאורה, על איכות אימהותה.

לדיכאון אחרי לידה סיבות רבות, כמו גורמים פיזיולוגיים, חברתיים, סביבתיים וגם אישיותיים.

אולם, אמהות רבות חוות רק חלק מהמאפיינים,מה שמקשה על אנשי מקצוע לאבחן את הדכאון ככזה. לאבחון המוקדם של הדיכאון אצל נשים חשיבות רבה, משום שבמחקרים נמצאה השפעה מובהקת של המצב הדיכאוני לא רק על האם, אלא גם על התינוק.קיימות עדויות משמעותיות המצביעות על נזק להתפתחות השכלית והמוטורית ולאיכות הקשר אם-תינוק, אצל תינוקות וילדים לאמהות שסבלו מדיכאון אחרי לידה.

ומה קורה לבן-הזוג? 

לבן זוגה של היולדת מקום מרכזי בשינוי החשוב שחל בתא המשפחתי. אמהות רבות מתלוננות על כך שהאב הטרי לא מטה שכם ואינו עוזר מספיק בטיפול בתינוק. מאידך, לעתים שוכחות שהולדת התינוק היא גם הולדתו של אב, ובלא משים מרחיקות אותו מחוויית ההורות. לאחר הלידה בדרך כלל חוזר האב לעבודתו והאישה נשארת בבית עם התינוק, לומדת להכיר אותו,לטפל ולאהוב וגם להתעייף. עם חזרת האב מעבודתו היא מצפה שיחלוק עימה בנטל, אך בפועל מתקשה לעתים “לשחרר” ולתת לו באמת ובתמים ללמוד כיצד לטפל בתינוק. במילים אחרות, היא מתקשה לסמוך עליו שידע להתחבר לתינוק כפי שהיא עושה זאת.

אמהות רבות מרגישות טוב עם היותן בעמדת כוח ושליטה לגבי הרך הנולד, אלא שהמפסידים הם האב ובנו / ביתו. יתרה מזאת, אם תאפשר האם את אותו שחרור, תרוויח זמן איכות ומנוחה לעצמה! זמן זה, ברמה היומיומית, חשוב וקריטי לאישה בכדי למנוע את שחיקתה ואולי אף למנוע מצב דיכאוני. למעשה ככל שעובר יותר זמן מאז הופך האב מעורב באמת בחיי ילדו, כך גובר הקושי ביצירת השינוי. לכן, ההמלצה הגורפת היא לאמץ את המודל הרווח יותר ויותר בקרב זוגות צעירים, בו בני-הזוג מטפלים בתינוק ומעורבים יחדיו בהחלטות הנוגעות לגביו.

אז מה עושים? 

-לדעת שמה שמרגישים הינו טבעי ונורמאלי ולרב, סממני הדיכאון חולפים מעצמם.

– לשתף אחרים ברגשות ובתחושות, להצטרף למעגלי אמהות וקבוצות תמיכה למיניהן, שמקלות מאוד על תחושת הבדידות שיכולה להיווצר (לעתים רק מעצם הידיעה שאחרות מתמודדות עם חוויות דומות).

– לבקש עזרה ממשפחה וחברים ולסייע לבן-הזוג להיות שותף.

– סדר עדיפויות חדש: ללכת לישון כשהתינוק ישן ולהעביר את מלאכות הניקיון והסדר לעדיפות אחרונה.

– לצאת מהבית לפארקים, בייבי-יוגה, עיסוי תינוקות – העיקר לפגוש מבוגרים אחרים.

– במידה והמצב הדיכאוני מחריף ואת חשה בבלבול, מצוקה ועצבות – חשוב לפנות לעזרה מקצועית.

 

שלכם ובשבילכם,

רויטל רגב.